Old people need old people, but they also need the young, and young people need
contact with the old
[Christopher Alexander]
עִיר שֶׁאֵין בָּהּ זְקֵנִים מְשׁוּלָה לְעִיר שֶׁאֵין בָה עֵצִים וּמִדְשָׁאוֹת, לֹא מַעֲלוֹת וּמוֹרָדוֹת, אֶלָּא כוּלָה מִישׁוֹר חַדְגוֹנִי וּמְשַׁעְמֵם. בָּה יֵשׁ מַרְאֵה עֵינַיִם, אַךְ לֹא הֵלֶךְ נֶפֶשׁ
[אליעזר שטיינמן]
אופייה העקרוני של הביקורת, כך מלמד יוברט לו-יון במאמרו 'ביקורת' (חתוקה ופנסטר, 2013) נובע מניסיון לאבחן מצב, מאורע או מוסד על ידי ניתוח מלומד כדי לעמוד על ערכו הפחות טוב של הקיים ולרמוז על כיוון אפשרי טוב יותר. במאמר זה אבחן את תופעת הדיור המוגן, ובעיקר זה היוקרתי, כהטרוטופיה במרחב העירוני.
השאלות שעולות בהיבט הביקורתי הן: דיור מוגן כנדל"ן מניב או יזמה תכנונית השואפת להגן על האוכלוסייה הקשישה (elderly people)?בית נופש לסוף החיים או מרחב הדרה? מקום מיטיב או במונחי גטו רך: מובלעת קלה לעיכול? סגרגציה בהסוואה? דרך לניהול הלא רצויים? האם נמנעת הזכות לדיור ולהזדקנות במקום (aging in place) בשכונות הקיימות ובתהליכי התחדשות עירונית? האם תופעת הדיור המוגן היא חלק מתנועת הדחיקה מהעיר ושלילת הזכות לעיר עקב גִילנוּת (ageism)?
אם נחולל דקונסטרוקציה במושג 'דיור מוגן' נעמוד על אופיו ההטרוטופי של מוסד זה, ונראה שהפרדה מלאכותית של קבוצת אוכלוסייה המובחנת בגילה תמנע התפתחות של עיר אורגנית. נבין שתכנון ועיצוב נכון ומותאם לזקנים עשויים להשאירם במרחב הטבעי, שכן ניתן לתכנן סביבה אורבנית שתאפשר להזדקן בתוך הקהילה.
קבוצת בני הגיל 65 ומעלה מונה כמיליון אזרחים ולפי הערכות המדינה היא תלך ותצמח כך שבשנת 2035 תמנה כ-1.6 מיליון נפש (מתוך דו"ח הצוות הבין משרדי, 2018).
דיור מוגן וייחוסו כתופעה
על פי חוק הדיור המוגן (2012) "בית דיור מוגן הוא מקבץ דירות המיועד למגורי דיירים, הבנוי במבנה אחד או בכמה מבנים סמוכים, שבו מוצעים לדיירים, תמורת תשלום מצדם, שירותים נוסף על שירותי אחזקה, ניקיון או שמירה". הדיור המוגן מיועד לאנשים שהגיעו לגיל הפנסיה, שאינם סיעודיים ושבחרו לעזוב את ביתם ולעבור להתגורר עם אנשים בני גילם במקום פרטי תמורת תשלום. מרחב שמספק להם סביבה בטוחה ומוגנת המאפשרת נגישות לשירותים השונים הנדרשים לאדם המבוגר, לרבות שירותי פנאי. למעשה, דיור מוגן איננו בית אבות. בניגוד לבית אבות הממומן על ידי המדינה, הדיור המוגן הוא פרטי ואינו ממומן על ידה.
במהותו הדיור המוגן הוא שימוש מסחרי. ההסכם בין הבעלים של הדיור המוגן לבין דייריו קובע כי על הצדדים לא יחולו כל יחסים בגין הגנת הדייר ו/או יחסי שכירות או זכויות אחרות למעט זכות שימוש בלבד. הצורך להגן על זכויות דיירי הדיור המוגן הביא את המדינה לחוקק את חוק הדיור המוגן התשע"ב–2012, שמטרתו להסדיר את מערכת היחסים בין דיירים המתגוררים בדיור מוגן לבין המפעיל של בית הדיור המוגן, וכן לעגן את הפעלת הדיור המוגן ברישיון ובפיקוח על ידי משרד הרווחה.
דיור מוגן כנדל"ן מניב
עלייה ברמת החיים לצד עלייה בתוחלת החיים, הביאו, בעיקר בקרב האוכלוסייה העצמאית ממעמד חברתי כלכלי בינוני גבוה, לעלייה בביקוש לדיור מוגן איכותי כזה השונה מהתדמית של בית אבות. שוק הדיור המוגן הפנים את הביקוש, במקביל הרשות לניירות ערך שינתה ב-2013 את הסיווג החשבונאי של בתי הדיור המוגן מרכוש קבוע לנדל"ן להשקעה, ויזמים זיהו הזדמנות עסקית נדל"נית לעשיית רווח. זהו השוק המגלגל למעלה מ-2 מיליארד ₪ בשנה. מקורות הכנסה העיקריים הם דמי האחזקה ופיקדונות של הדיירים, אלא שהרווח למעשה נובע משיטת הפיקדונות.
המנגנון הניאו ליברלי מנסה לשמר ולהעצים את כוחו הכלכלי בכך שבכל מקום שבו ניתן לזהות הזדמנות עסקית הוא לא יהסס לנצלה. ובדומה לפנאופטיזם, אותו מנגנון משמוע התורם לקיומה של חברה ממושמעת (פוקו, 2015), המנגנון הניאו ליברלי מארגן את המרחב באמצעות הכוח הכלכלי, ככוח נימי שהחברה מפנימה אותו. לכן הדיור המוגן הוא לא רק עוד מוסד שבו מתגוררים זקנים, אלא מהרגע שהוא הפך לכלי לעשיית כסף, הוא הפך להיות 'דיור מוגן' בית דירות לגיל הזהב. התדמית הפכה להיות חיובית ומכאן לרצויה. ועל כן הוא תופעה חברתית כלכלית.
שילוב צורך ציבורי (דיור מוגן) עם נדל"ן מניב מצביע על כשל תכנוני משום ששורת הרווח עומדת מול הזכות הבסיסית של דיור. אלמלא הכשל לא היה נחקק חוק הדיור המוגן. החשש לניצול לרעה של המתגוררים בבתי הדיור המוגן בהיעדר פיקוח, והנחיצות להבטיח הגנה על זכויותיהם של הדיירים העלה את הצורך ברגולציה. דבריה של לאה אקסר יו"ר ועד דיירי מגדלי הים התיכון בת ים מדברים בעד עצמם[1]:
דיור מוגן כהטרוטופיה
הטרוטופיה (ביוונית עתיקה: הטרו – שונה, טופוס – מקום) היא מושג שטבע אותו הפילוסוף מישל פוקו שבהגדרתה היא מיקום-נגד של אוטופיה כי אוטופיה במהותה היא מיקום שאין לו מקום ממשי. הטרוטופיה היא אקס טריטוריה, מרחב ממשי לעומת המרחב הרעיוני של האוטופיה, ותפקידה ליצור מרחב של אשליה או פיצוי ביחס למרחב הכללי (פוקו, 2010). הטרוטופיה היא מקום שבו קיים גבול רעיוני או ממשי המפריד בין המקום האחר לבין חיי היומיום (Setha Low, 2008).
הדיור המוגן כהטרוטופיה במרחב העירוני נתפסת כעולם ומלואו בזעיר אנפין הממלא את כל צורכיהם של דייריו הקשישים עד ליום שבו הם עוזבים את העולם ומפנים את מקומם לקשישים הבאים אחריהם.
הדיור המוגן משווק כמקום נופש מושלם. מרחבים יוקרתיים, מתוחמים, נפרדים מסביבתם ונראים כמו בית מלון, קומפלקס מנותק מהעירוניות. תמורת תשלום קבוע מראש הדיור המוגן מעניק לדייריו את כל צורכיהם כאמור במקום אחד ללא מאמץ, ללא השקעת זמן, עבודה ואנרגיה, כך שלמעשה הקשר של הדיירים עם הסביבה היומיומית הוא קשר מלאכותי ולא אורגני. לא רק הקשר הוא מלאכותי אלא קיימים לדעתי עוד שני הבדלים בין הקיום ההטרוטופי לבין חיי היומיום: הבית והפעילות היצרנית. הבית הוא אינהרנטי בחיי היומיום ויש לו משמעות כפולה, הן בית כמקום פיזי והן כיישות מנטלית המעניקה תחושת שייכות, זהות, זיכרונות וכדומה. לעומתו, המגורים בדיור המוגן, יוקרתי ככל שיהיה, הוא אכסניה ארעית בזכות שימוש בלבד שלא מקנה הרגשת ביטחון כמו בעלות. ארעיותה מקנה לה את אופיו ההטרוטופי של הדיור המוגן; פעילות יצרנית היא אחד המאפיינים של החיי היומיום, בניגוד לדיור המוגן ששם היא נעדרת ובמקומה מוצע הנופש על מרכיביו השונים.
האשליה של מקום איכותי ההולם את הזקנים מאפשרת להם להרגיש טוב יותר לגבי מעמדם החברתי, משום שהמסר החברתי הרווח בחברה בת ימנו, התרה אחר מעין הנעורים, הוא שהזיקנה איננה רצויה, ומכאן שנוכחות הזקנים במרחב מעיבה על הנוף הרצוי. אשליה זו מבססת את האופי ההטרוטופי של מקום בטוח (Setha Low, 2008). הבידול המרחבי והבחירה לגור במקום כזה היא בחירה שנובעת מהדרה, אבל כזו שאינה מפורשת אלא משתמעת מהאופן שבו החברה מתייחסת לזקניה בכלל, ומאופן אי התאמת המרחב לצרכי האוכלוסייה המזדקנת בפרט.
ההטרוטופיה תורמת במידת מה לשינוי הסדר החברתי, ליצירת הבנייה חברתית. נמצא שגילנות (ageism) קשורה באופן מובהק עם מידת השילוב החברתי של הזקנים בשכונות בהן הם גרים, כך שדעות קדומות וסטראוטיפים כלפי הזקנים גורמת להם להידחק לשולי החברה ולהדרה חברתית (ויטמן שור, 2012).
הכתיבה הפוסט-סטרוקטורליסטית על תאוריית פוקו מגדירה, בין השאר, הטרוטופיה כמקום שנבנה מחדש כדי ליצור מרחב מיקרוקוסמוס של חברה מוגנת (Setha Low, 2008). המילים 'דיור מוגן' נתפסות בתודעה כמרחב מובדל מסביבתו בגבולות ברורים, המגן על הבאים בשעריו וקובע מי שייך ומי לא שייך. מרחב זה איננו גטו מובהק ואינו מובלעת בדיוק. שניהם מרחבים שמרכזים קבוצה או קהילה המובחנת חברתית ופיזית מסביבתה. הגטו נתפס כשלילי כמרחב של דיכוי בעוד שהמובלעת נתפסת כחיובית, התבדלות מרצון. הדיור המוגן כדיור יוקרה נועד לאוכלוסייה מוגדרת לא רק בגילה ומובחנת מכלל האוכלוסייה, אלא נבדלת גם במצבה הכלכלי ובמצבה הבריאותי תפקודי, שבדרך כלל טובים יותר, בתוך האוכלוסייה הקשישה, וכך נוצרת קהילה ייחודית. קהילה כזו עשויה להיות סוג אחר של הטרוטופיה, אבל כזו שאינה משפרת את המרחב העירוני, אלא מצמצמת וחותרת תחתיו (Setha Low, 2008).
תופעת הדיור המוגן כהטרוטופיה משקפת שתי מגמות המעידות על הרס העירוניות: מגמת היחלשות של הקהילה בהיות תופעה זו תהליך של אנטי קהילתיות, ובמקביל מגמת התחזקות של הפן הקפיטליסטי כנדל"ן מניב הנשען על תרבות הצריכה מצד אחד ועל התכנון העירוני מוטה ההון מצד שני.
תקופת הקורונה העצימה את אופיו ההטרוטופי של הדיור המוגן, שבמקום להיות מרחב מוגן ומגן הוא התגלה ככלוב של זהב, כפי שהעידה אחת הדיירות לכתבה בגלובס מיום 11.07.2020: "חודשיים לא יצאנו מהדירה, היינו אסירים בכלוב של זהב".
כמובן, אין להסיק מאמירה זו כדי להעיד על כלל תחושותיהם של דיירי הדיור המוגן, אך די בה כדי להבין שלא הכול זהב.
חשיבות התכנון האורבני לאוכלוסייה המזדקנת והזכות לעיר
גישת התאוריה האקולוגית גורסת כי אדם ישתלב היטב בסביבה שיש בה התאמה טובה לצרכיו ולמאפייניו (ויטמן שור, 2012). האקולוגיה האורבנית, המוכרת גם כקיימות, רואה במרחב העירוני מצע לחיוניות ולחוסן קהילתי בכך שמתקיימים יחסי גומלין בין האדם לסביבתו החברתית והפיזית כאחד. כריסטופר אלכסנדר הציע בספר A Pattern Language משנת 1977 את דגם מס' 40 "אנשים זקנים בכל מקום" (old people everywhere). לטענתו, במקומות שנוצרים כראוי נמצא חתך גילאים רחב. אלא שהחברה המודרנית לוקה בהזנחתם של הזקנים, ועל כן הוא מציע דפוס מיוחד המדגיש את צרכיהם (לא ארחיב כאן על הנוסחאות אותן הוא מציע בדפוס זה). אמנם קיימת נטייה טבעית לזקנים להתקבץ לקהילות הומוגניות, אך התבדלות זו אם היא מבודדת מדי עלולה לפגוע בזקנים ובצעירים כאחד. הנחת הבסיס של אלכסנדר היא שצעירים וזקנים, והחברה כולה, יכולים להפיק תועלת מהקשרים ביניהם. מאליו ברור, ששילוב חברתי יושג בשילוב פיזי ועליהם לחלוק את אותם הרחובות, החנויות, השירותים, הקרקע וכו'. עם זאת, לזקנים יש גם צרכים פיזיים שהם יכולים לחלוק רק עם שכמותם, ולכן יש לדאוג לספק להם אותם.
במאמר מוסגר אציין שסדרת הדוקו-ריאליטי "80 וארבע" ששודרה בערוץ כאן 11 מהווה תעודת עניות לחברה בכלל ולרעיון ההפרדה המלאכותית של הזקנים מהמרחב החברתי. מדובר על גן ילדים שהוקם בבית דיור מוגן שבמשך שישה שבועות הסדרה עקבה אחר האינטראקציה בין שתי קבוצות האוכלוסייה, והצביעה על תרומת הנוכחות של ילדי הגן על הזקנים מבחינה קוגניטיבית, פיזית ומנטלית. נושא זה מוכיח את חשיבות שילובם של הזקנים בחברה ועד כמה הדרתם עלולה לפגוע.
בתהליכי התחדשות עירונית קיים פוטנציאל חיובי לשיפור ולשדרוג המגורים וסביבת המגורים הקרובה ובכלל זה גם לתושבים הוותיקים, אך המציאות מלמדת שלעתים ההשפעות של תהליכים אלה סופן בדחיקת אוכלוסיית הזקנים מהעיר. הדחיקה מן העיר באה לידי ביטוי בכמה מובנים: התחדשות עירונית מלווה לעתים בתהליך ג'נטרפיקציה המושכת אוכלוסייה חזקה ומבוססת כלכלית וגם אוכלוסייה צעירה כך שהסביבה מותאמת לצרכים של אוכלוסיות אלו על חשבון התאמה לצרכים של אוכלוסיית הזקנים; הסביבה המוכרת משתנה, מקומות מוכרים נסגרים ותחתיהם נפתחים מוקמות אחרים בדרך כלל יקרים יותר, תחזוקת נכס המגורים הופכת ליקרה יותר, כך שהאוכלוסייה הקשישה שממילא חוסנה הכלכלי נפגע או מופחת בשל הכנסה קטנה יותר, אינה יכולה ליהנות מפירות ההתחדשות העירונית ומעליית ערך המקום, ומוצאת את עצמה נאלצת לעזוב.
בשנים האחרונות עולות יזמות של ארגונים חברתיים להשפיע על התכנון ולהתאימו לאוכלוסייה המזדקנת, כדוגמת Age-friendly world המבקשים לייצר סביבה ידידותית-גיל המעודדת הזדקנות בריאה ופעילה, המאפשרת להזדקן בבטחה במקום המתאים לאדם הזקן; לחיות ברווחה; להמשיך להתפתח באופן אישי ולתרום קהילה תוך שמירה על עצמאות, בריאות וכבוד.
סיכום
הצורך למיין, להפריד, להתקבץ בהתאם לקטגוריות הוא ככל הנראה צורך אנושי בכל חברה.
היענות השוק לביקוש לדיור מוגן בקרב האוכלוסייה החפצה בכך מעיד על הצד החיובי של הטרוטופיה זו. הוא משמש כבית מבטחים נוח המגן על דייריו הקשישים בעת זקנתם, מקום נעים כבית נופש עד לסוף החיים. על דיירי הדיור המוגן מגן החוק, והם שם מרצון ואף שבעי רצון. משום כך לא קל לזהות את הצד האפל הרוחש מתחת לתופעה זו ולהשלכותיה.
מי שאין לו אפשרות או בוחר שלא לעבור לגור בדיור מוגן כי הוא מעוניין להמשיך לגור בעיר, לא זוכה לעיר המותאמת לצרכיו. חברה המקדשת את הנעורים לא מוצאת לנכון לטפח מרחב המותאם לזקנים, ומתעלמת מהאחריות החברתית כלפיהם, ואולי אף רואה בהם נטל.
כל עוד ענף הדיור המוגן הוא עסק כלכלי משתלם ליזמים ומקודם בברכה על ידי רשויות התכנון והרשויות המוניציפליות, הרי שאין כל תמריץ לתכנן עיר המותאמת לצרכי האוכלוסייה המזדקנת.
[1]קטע מתוך מכתב שפורסם ביום 31.01.2015 באתר 'עמותת דיירי הדיור המוגן בישראל".
All images from Unsplash.com