האם לאנשים עם מוגבלות עדיף לגור בעיר? התשובה לכך היא לא חד משמעית, שכן מקומם של אנשים עם מוגבלות בעיר הוא מורכב ולא מובן מאליו. אנסה להציג כאן בקצרה את ההקשר ההיסטורי של התפתחות היחסים בין אנשים עם מוגבלות והעיר ואת התפיסות החדשות בנושא. אעשה את זה בעיקר דרך התחום של נגישות לאנשים עם מוגבלות במרחב העירוני. אמנם נגישות היא רק דרך אחת להתייחס ליחסים בין אנשים עם מוגבלות לעיר, שכוללים נושאים רבים נוספים כמו קהילתיות, השתתפות בפעולות אזרחיות, כלכליות, תרבותיות בעיר, ועוד. אבל בעייני נגישות היא דרך טובה לעסוק בהם, מאחר ונגישות במרחב נוגעת לרוב תחומי החיים העירוניים, וכן זהו נושא שלרשויות המקומיות יש תפקיד מרכזי בקידומו בפועל, הן כאחראיות על המרחבים הציבוריים העירוניים והן כמפקחות על הגופים הפרטיים הפועלים בתחומן.
רקע
תפיסות חברתיות כלפי מוגבלות ואנשים עם מוגבלות הלכו והשתנו לאורך ההיסטוריה בהתאם למשמעויות שכל תרבות העניקה להם. כיום אנו רגילים לחשוב על מוגבלות כעל נושא רפואי, אבל חשוב לזכור שזה לא תמיד היה כך. טרם התפתחותה של הרפואה המודרנית, מוגבלות קיבלה משמעויות שונות וזכתה לייצוגים תרבותיים שונים, כמו אלת הצדק העיוורת או הלפריקון נמוך הקומה המביא מזל. מוגבלות יכלה לסמל גם עונש משמיים או עדות על בעיות אופי או מוסר. הגישות השונות השפיעו גם על מקומם של אנשים עם מוגבלות בקהילה ובמרחב הציבורי.
לפני המהפכה התעשייתית, מקומם של אנשים עם מוגבלות היה מגוון ותלוי תרבות. במקרים רבים, מוסדות הדת היו אלה שלקחו על עצמם להעניק מחסה וסיוע לאנשים שנתפסו כחריגים פיזית, שכלית או נפשית. במקרים אחרים, אנשים עם מוגבלות היו חלק אינטגרלי מהקהילה ושולבו בעבודות בהתאם למעמד וליכולות שלהם. לעומת זאת, הקפיטליזם התעשייתי הביא ליצירתן של ערים מודרניות שהשתנו בקצב מהיר והפכו למרכזים בהם אנשים גם חיים וגם עובדים, ומתבקשים לנהל את כל היבטי החיים שלהם בעיר. תיאוריות ביקורתיות על העיר הצביעו על כך שאנשים רבים, שלא הצליחו להשתלב בשיטות העבודה התעשייתיות, הפכו בעיר המודרנית לבעיה. אלה כללו אנשים עם מוגבלות, ומי שלקח את רוב האחראיות על "הבעיה" היה הממסד הרפואי, שהלך והתחזק. לפיכך, יחד עם התפתחות הקפיטליזם התעשייתי, החל תהליך של מדיקליזציה של מוגבלות.
אחת התוצאות המרכזיות של תהליך זה היה הרחקתם של שאנשים עם מוגבלות מהמרחב העירוני. הממסד הרפואי הציע שתי אפשרויות עיקריות עבור אנשים עם מוגבלות: הראשונה היא שיקום מירבי, שיאפשר שילוב בשוק העבודה התעשייתי. השנייה והנפוצה יותר הייתה מעבר למוסדות ייעודיים לאנשים עם מוגבלויות שונות – פיזיות, חושיות, שכליות ונפשיות – שהרחיקו אנשים עם מוגבלות מהחברה לכל חייהם. חשוב לשים לב שבשתי האפשרויות האלו, העיר נתפסה כניטרלית ולא התבקשה להשתנות כלל. מי שיכל "להשתקם" הצטרף אליה; מי שלא, הורחק.
ככל שתהליכי האורבניזציה הלכו והתעצמו, ערים נעשו גדולות ומורכבות יותר ומתכנני ערים יחד עם מומחים נוספים הופקדו על ניהול החיים העירוניים וארגונם. עם השנים גברה הביקורת כלפי המתכננים אשר עיצבו את העיר בהתאם לצרכיהם של אנשים מסויימים – גברים, לבנים, ממעמד בינוני גבוה, ובריאים. כלומר, עובדי המפעלים, עסקים והמוסדות העירוניים ובעליהם. לאורך המאה ה-20, קבוצות חברתיות אורבניות שונות, ביניהן נשים, בני מיעוטים, מהגרים, שומרי סביבה ועוד, החלו לפעול נגד הסדר העירוני ההגמוני ובעד שינוי המרחב העירוני, כך שהוא יתאים גם לצרכיהם וערכיהם. גם אנשים עם מוגבלות לקחו חלק באותן פעולות ומחאות, כאשר מאבקם התחזק בשנות ה-70 של המאה הקודמת והתמקד בראשיתו בקריאה ל"אל-מיסוד" (Deinstitutionalization), כלומר, סגירת המוסדות הייעודיים והמרוחקים לטובת שילובם של אנשים עם מוגבלות בכלל החברה. מהלכים אלה העלו לראשונה באופן משמעותי את הצורך בנגישות במרחב העירוני.
בין הדרה להכלה בעיר
מאז ועד היום גובשו תיאוריות ומודלים חברתיים וביקורתיים שעוסקים במוגבלות לא כסוגייה רפואית או אינדיבידואלית בלבד, אלא בעיקר כתופעה הנובעת מהבניות חברתיות מבניות ותפיסתיות. כחלק מגישות אלה, המושג של נגישות הלך והתפתח כמרכיב מרכזי בכל מדיניות הנוגעת לחייהם של אנשים עם מוגבלות, והיא מוצבת כפתרון המציע תכנון מראש או התאמות בסביבה הקיימת כך שלאנשים עם מוגבלות תהיה אפשרות גישה למקומות, משאבים ציבוריים, מידע ותהליכי קבלת החלטות, מה שיאפשר להם השתתפות מלאה ושוויונית בחברה. התפתחותה של הנגישות, כרעיון וכפרקטיקה, שינתה את תפיסת המרחב העירוני כמקום כניטרלי ועשתה אותו למוקד של שינוי חברתי ולשחקן אקטיבי, כזה שמזמין ומאפשר, או חוסם ומונע. ערים רבות השתנו ומשתנות, והופכות לנגישות יותר ויותר. עם זאת, היחסים בין אנשים עם מוגבלות והעיר נותרו מורכבים, כאשר חוקרים בתחומים של תיאוריה ביקורתית של מוגבלות ושל גיאוגרפיה של מוגבלות מציעים לראותם כיחסים דואליים ואף דיאלקטיים, כך שמעמדן של ערים בכל הנוגע לאנשים עם מוגבלות מתאפיין בהדרה והכלה, דיכוי והזדמנויות.
מצד אחד, העיר המודרנית עדיין נתפסת כמדירה, מאחר והיא תוכננה ועדיין מתוכננת מבלי לקחת בחשבון את צרכיהם של "האחרים", ביניהם אנשים עם מוגבלות. מחקרים רבים מראים כי העיר עדיין מאופיינת בחוסר נגישות והדרה מהמרחבים המרכזיים החברתיים בעיר, ובעיקרם מגורים ושוק העבודה, אבל לא רק הם. היעדר נגישות בעיר מוביל להדרה מרוב הפעילויות החברתיות המרכזיות, לבדידות, להגברת המוגבלות ועוד. חוקרים העוסקים בנגישות עירונית טוענים שלמרות ההתפתחות בתחום, נגישות עדיין הינה מחשבה בדיעבד, מה שמוביל לפתרונות נגישות שאינם מספקים ואינם מיישמים שינוי מהותי במרחב למען אנשים עם מוגבלות.
מצד שני, ובפרט בשנים האחרונות, העיר הולכת ונתפסת דווקא כמאפשרת, כסביבה שבה נגישות לאנשים עם מוגבלות היא אפשרית ביותר ואף היחידה שבה נגישות מלאה היא ברת יישום. רבים טוענים שאורבניזציה של מרחבים מציעה אפשרויות רבות יותר לשילוב חברתי, נגישות שוויונית לשירותים ומקורות פרנסה, ומעורבות וגיוס של אוכלוסיות שבעבר היו מודרות, בהן גם אנשים עם מוגבלות. ערים לרוב כוללות מגוון קבוצות זהות שונות החיות יחד, מה שעשוי לאפשר קיום של שונות ללא הדרה. חוקרים מסוימים מדגישים את האפשרויות הקיימות בעיר להשתתפות ציבורית קולקטיבית של התושבים לפעול מול או יחד עם ממסדים עירוניים לעיצוב ויצירת מרחבים עירוניים נגישים ומכילים.
גם בנוגע לתפקידן של רשויות מקומיות בתחום הנגישות ניתן למצוא את הדואליות הזו. ברוב מדינות העולם, רשויות מקומיות הן אלה הנדרשות ליישם אמצעי נגישות הלכה למעשה, בשל סמכותן על המרחב הציבורי והאחראיות העקיפה שלהן כגוף רישוי ואכיפה בתחומן. מחקרים העוסקים בתחום מראים שמצד אחד, נותני שירותים רבים בעיר עדיין לא לוקחים את תחום הנגישות בחשבון ולעתים אף מתנגדים אליו (בעיקר עקב העלויות הגבוהות שלו) ולכן ישנו קושי משמעותי ביישום שלו. מצד שני, מהספרות וממקרי בוחן עולה גם שערים הן אלה המקדמות את תחום הנגישות באופן פעיל ורחב ביותר, דבר הבא לידי ביטוי למשל ביוזמות עצמאיות, לרבות מימון והשקעת משאבים בקידום הנגישות, ללא קשר לדרישות חקיקה ממשלתיות.
גם בישראל ניתן לזהות את הדואליות הזו ביחסן של רשויות מקומיות לתחום הנגישות במרחב העירוני. מצד אחד, גם בארץ לערים יש מקום מרכזי בקידום הנגישות. למשל, תל אביב-יפו, ירושלים וחיפה היו פעילות בתחום הרבה לפני אישור פרק הנגישות בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (תיקון מס' 2) התשס"ה 2005, והיחידות לפעול בתחום עד שנת 2000. מצד שני, הן גם העיקריות להתנגד לדרישות פרק הנגישות והתקנות שלו. בשנת 2016, מרכז השלטון המקומי ושש רשויות מקומיות, ביניהן עריית תל אביב-יפו, ירושלים וחיפה, עתרו לבג"צ נגד נציבות השוויון (הגורם האחראי לאכיפת פרק הנגישות, היושב במשרד המשפטים) ונגד כמה משרדי ממשלה בעקבות הדרישה ליישם את תקנות הנגישות בעירן. העתירה נדחתה על ידי בית המשפט בתחילת 2017, אך היא חושפת את המתח הקיים סביב הנושא, בעיקר בערים הגדולות בישראל.
אנשים עם מוגבלות והעיר לאן?
למרות הדואליות שעדיין קיימת באשר לאנשים עם מוגבלות והעיר, ניכר שכן יש פוטנציאל רב לערים לחולל שינוי משמעותי ביותר לקידום רמת החיים של אנשים עם מוגבלות. אמנם אין הרבה עיסוק אקדמי ומחקרי בנושא (וזה נושא לפוסט הבא), אבל כן ניתן למצוא מידע של גורמים וארגונים המקדמים תפיסה זו הלכה למעשה. למשל, ישנם פרויקטים רבים של פיתוח עירוני, בעיקר ברמה הבינלאומית, שלוקחים את נושא הנגישות לאנשים עם מוגבלות כמרכיב אינטגרלי של פיתוח עירוני נכון. הדוגמא המרכזית היא האו"ם, שבאמצעות UN-HABITAT מקדם מדיניות אורבנית הכוללת את הנגשת המרחב הציבורי. גם תוכנית המטרות ל- 2030 של האו"ם, שמציעה 17 מטרות לפיתוח בר קיימא, כוללת 11 התייחסויות לאנשים עם מוגבלות ונגישות עבורם. ישנם גם ארגונים עצמאיים המקדמים את הנושא של נגישות עירונית, כמו ה-DIAUD (The Global Network on Disability Inclusive and Accessible Urban Development), שהינו רשת בינלאומית שמקדמת שילוב ונגישות בפיתוח אורבני וחברים בה ארגונים רבים, כמו ארגוני שטח וארגונים מקצועיים של מתכננים ומקדמי מדיניות.
לצד אלה, בצורה איטית אבל עקבית מתפתחות תפיסות מקומיות של נגישות עירונית. בניגוד לנגישות שעקרונותיה מוכתבים מהרמה הבינלאומית (כמו האו"ם) או הלאומית (כמו פרק הנגישות בחוק השוויון) – ישנם חוקרים ופעילים הקוראים לקידום נגישות ברמה המקומית באופן עצמאי. אחד החוקרים המרכזיים בתחום, גליסון (Gleeson), מציע את מה שהוא מכנה "העיר הפתוחה", עיר שהנגישות היא רכיב במכלול ערכי הגיוון, ההכלה והפתיחות שלה. יש גם תנועות וארגונים של אנשים עם מוגבלות, בדומה לתנועות חברתיות אורבניות אחרות שיצאו נגד הסדר העירוני ההגמוני, לוקחים חלק בהתנעת שינוי תפיסתי בעולם התכנון במטרה לכלול היבטים של נגישות המרחב לאנשים עם מוגבלות.
תפיסות אלה מדגישות את העיקרון של "שום דבר עלינו בלעדינו", המזוהה עם מאבקם של אנשים עם מוגבלות ודורש לשתף תושבים עם מוגבלות בתהליכי קבלת החלטות הנוגעות לנגישות. בישראל, למשל, אפשר מייצגות את העיקרון הזה קבוצות "קהילה נגישה", הכוללות תושבים עם מוגבלות המבקשים לפעול לצד בעלי תפקידים ברשויות מקומיות ולהיות מעורבים בהחלטות הנוגעות לקידום נגישות בעיר. במספר ערים בעולם מעורבות כזו של תושבים הפכה לממוסדת. למשל, בעיר ברצלונה, "המכון העירוני לאנשים עם מוגבלות" מקיים בין היתר ועדה מייעצת הנפגשת פעם ברבעון והמורכבת באופן שווה מעובדי העירייה ומנציגים מטעם תושבים עם מוגבלות בעיר.
לסיכום, ככל שתפיסות עירוניות אלה ילכו ויתרחבו, הן עשויות לקדם את רמת הנגישות במרחב וכתוצאה מכך את איכות החיים של תושבים עם מוגבלות בערים. מעניין יהיה לבחון, בנוסף, האם יש בכך בכדי ליישב את הדואליות ואת המורכבות ביחסים שבין ערים ואנשים עם מוגבלות. בעיקר מסקרן יהיה לראות האם תפיסות אלה יצליחו להסיר את אותם מרכיבים שהופכים את הערים שלנו למדירות, ולקדם את אלה שהופכים אותן למכילות ומאפשרות.
לקריאה נוספת בנושא:
Edwards, C. (2008). Participative urban renewal? Disability, community, and partnership in New Labour’s urban policy. Environment and Planning A, 40(7), 1664–1680.
Gleeson, B. (1999). Geographies of Disability. Routledge.
Gleeson, B. (2001). Disability and the Open City. Urban Studies, 38(2), 251–265.
Oliver, M. (1990). The politics of disablment: A sociological approach. St. Martin’s Press.
Prince, M. J. (2008). Inclusive City Life: Persons with Disabilities and the Politics of Difference. Disability Studies Quarterly, 28(1). https://doi.org/10.18061/dsq.v28i1.65
צ’רצ’מן, א., ורמות, א. (2007). נגישות לאנשים עם מוגבלות בזירה העירונית. עניין של גישה, 6, 5–13.
All images from Unsplash.com