העיור המואץ והזדקנות האוכלוסייה הן שתי מגמות עולמיות השלובות זו בזו ומהוות כוחות מרכזיים המעצבים את המאה ה-21. ארגון הבריאות העולמי זיהה אותן כאתגר עולמי שיש להיערך אליו ברמה האסטרטגית.

 

הקשר בין שתי מגמות אלו בא לידי ביטוי בנקודת ההשקה שבין מדע חקר הערים (urban science) לבין מדע הזקנה (gerontology) והפך לסוגיה מרכזית בתכנון ערים ובמדיניות ציבורית. מקשר זה צמח תחום התמחות 'הזדקנות העירונית' (urban aging) המשקף את הרצון לפתח פתרונות המאפשרים מרחבים עירוניים וקהילות עירוניות תומכות הזדקנות.

 

רעיון ההזדקנות במקום (aging in place), בשונה ממגורים בבית אבות, נועד במהותו לאפשר למבוגרים להישאר לגור ולהזדקן בביתם ובסביבה המוכרת, מתוך הבנה כי עצמאות ושילוב חברתי וקהילתי מייצרים מסגרת מועדפת לבני הגיל השלישי.

 

תפיסת העולם שלי מניחה שהעיר, כמערכת מורכבת, תהיה לא יותר מאוסף של אלמנטים אלמלא מארג החיים האנושיים המהווה את הערך המוסף היוצר את השלם הגדול מסך חלקיו. לפיכך, הזדקנות במקום והישארותם של הזקנים במרחב העירוני חיונית הן מנקודת המבט של העיר עצמה והן לחיים בה.

 

המחקר עוסק בהזדקנות במקום במרחב שהוא חדש יחסית – העיר מודיעין, עיר חדשה שהקשישים שבה עברו אליה לאל המוקדם בשני העשורים האחרונים. המרקם הבנוי והמתוכנן של מודיעין, והיותה עיר חדשה יחסית, מציבים אתגר מחקרי ויכולים ללמד על המאפיינים העירוניים והתאמתם לרעיון ההזדקנות במקום.