אחריות

אחת השאלות הרווחות בתחום תכנון הערים העכשווי בקרב מתכננים, תאורטיקנים וקובעי מדיניות הינה כיצד מייצרים עירוניות טובה? שאלה שנראית אבסורדית לנוכח קיומן של ערים מזה מאות שנים. הכוונה לערים המסורתיות, אלו שנראה שנוצרו באופן אורגני, המתהווה בזכות חוכמה מקומית.

Santorini, Greece, (Unsplash.com)

תכנון

האורבניזם ותכנון הערים כפי שאנו מכירים אותם היום הינם תחום צעיר, שהחל את דרכו עם המהפכה התעשייתית. השינוי המהותי בדרכי השינוע והייצור מיתגו את העיר כמקום מאיים (זיהום, רעש, אויר, מסוכן ומלוכלך) והביאו להגירה של תושבים מהעיר לכפר. בתחילת המאה ה-20 פותחו תאוריות ומודלים שונים לעיצוב אזורי מגורים עירוניים הולמים לחיים שלמים ומודרניים. תפיסת העולם שהם פיתחו גרסה שתכנון המרחב צריך להישען על ידע מדעי, ולא על הרגלים ישנים, צרכים מיידיים או אינטרסים.

עד מהרה, הבשילו הרעיונות לתהליכים ומנגנונים לתכנון מדעי-למחצה. התכנון המרחבי ביקש לקבוע ייעודי קרקע באמצעות תכנית כוללת וארוכת טווח שתסדיר את המרחב ותייצב את שימושי הקרקע. האמצעי המרכזי שנוצר הוא מפה המסדירה את הפרדת השימושים באמצעות כתמי צבע, במחשבה שפעולה זו תאפשר מרחבים סטריליים ונעימים יותר למגורים (לדוגמא, על ידי הפרדה בין מגורים למסחר, תעשיה, תעסוקה). מלבד מפת הכתמים, התכנית מכילה תקנון, המפרט מה מותר לבנות בכל כתם צבע ובאיזו עצימות. כך, התאוריות המודרניסטיות הולידו עידן חדש בהיסטוריה של העירוניות, שבו תכנון ערים נעשה לכלי לשליטה על המרחב העירוני ולפיכך גם על הסדר החברתי.

מיד עם היוולדו, החלו תיאורטיקנים של עירוניות לבקר את החוליים החברתיים והסביבתיים הנגרמים על ידי התכנון המודרני. דובר על כך שהתכנון המודרני מקדם אינטרסים כלכליים (קפיטליזם) על חשבון צרכים חברתיים, יוצר שליטה מרחבית על ידי סגרגציה חברתית (היבדלות במגורים של קבוצות חברתיות שונות), מקדם אינטרסים פוליטיים על ידי תפיסת שטח ועוד.

לקראת סוף המאה ה-20, מתוך הבנה כי תכנון כולל ומפורט הינו נוקשה ואינו מאפשר את הפוטנציאל לאינטראקציות בין שחקנים שונים ובין אלמנטים מרחביים, חוקרים החלו לבחון את היווצרותן של ערים לפני עידן המהפכה התעשייתית, תוך ניסיון להבין אילו פרקטיקות מסורתיות של תכנון ערים איפשרו התהוות עירונית?

התהוות המרחב

למראית עין, אותן ערים מסורתיות נראות כסביבות כאוטיות המתארגנות ללא כל פיקוח, אולם מחקרים אשר עוקבים אחר התהליך בו נוצרו אותן ערים, חושפים תמונה שונה.

ג'אמל אכבר (1988) טוען כי בניגוד לנטייה הרווחת להעתיק את המוצר הסופי של התכנון העירוני, ראשית יש לבחון את התהליך (החברתי) שבהיווצרות אותו המרחב. כלומר, הוא גורס כי יש לתת דגש על האופן בו התהוו אותן שכונות מסורתיות בכדי שנוכל ללמוד מהן אודות תכנון "מתהווה". מתן חשיבות למשך הזמן, הערכים ונורמות שהנחו את היווצרותן של ערים מסורתיות יובילו להבנה מעמיקה של המרחב והתכנון המסורתי.

כיום מהלך התכנון והבניה נערך על ידי בעלי מקצוע ומומחים, נכתב בשפה משפטית מורכבת לקריאה ובאופן זה "מורחק" מהציבור הרחב. פעמים רבות מתכננים מתעלמים מהמורכבות האנושית של המרחב העירוני ולעיתים תוהים מדוע טועים בניתוח השדה. בנוסף, הגישה הדטרמיניסטית של התכנון המודרני דוגלת בתכנון שכונת מגורים בשלמותה. כך גם השיווק, הבניה והאכלוס של שכונה מתרחש בהינף אחד, ללא שלביות, ובכך מייצר מרחב שאינו מאפשר מגוון פיסי, גמישות והטרוגניות.

הסביבה הבנויה אינה סטאטית, היא מתהווה ונתונה לשינויים הנובעים מאינטראקציות אנושיות, משינויים תרבותיים, חברתיים, כלכליים וטכנולוגיים. מסיבה זו, חוקרים מבקשים לקשור את הדינמיקה העירונית לתובנות הנגזרות מתאוריית המורכבות. לעומת זאת, מערך התכנון העכשווי (ובפרט בישראל) עושה שימוש באמצעים סטאטיים. סולם הערכים של מערכת התכנון מקדש תוצאות מיידיות נטולות תהליך ודוגל בגישה לינארית של סיבה ותוצאה. השיח התכנוני נכבש על ידי שיקולים של רווח ותועלת, והמרחב משמש אמצעי להשגת כוח, שלטון, וודאות, ללא ראיה רחבה בנוגע לתהליך היווצרות המרחב. התוצאה היא התחשבות מועטה במשתמשי הקצה (התושבים שיתגוררו באותו המרחב), במערכות היחסים בין השחקנים הרבים המשתמשים במרחב באלמנטים מרחביים שכבר קיימים בו.

אכבר מזהה את הבעייתיות בתכנון עכשווי, ומזכך את הדילמות העכשוויות לכדי עיסוק בערך "האחריות". הוא טוען כי מודל האחריות בעירוניות המסורתית שונה מדפוס האחריות הקיים היום בתכנון הערים. דפוס זה נושא השלכות מרחביות על מבנה העיר המודרנית ועל פוטנציאל ההזדמנויות הכלכליות, החברתיות והתרבותיות.

The city Fez, Morocco, (Unsplash.com)

מודל האחריות

אכבר מגיב למודל המודרניסטי המוכוון לשליטה בלעדית של הממשל. הוא סבור כי בכך שהשלטון נוטל לידיו את הבעלות והשליטה על המרחב התכנוני הוא מפחית את האפשרות לתקשורת ואחריות משותפת של השחקנים השונים בשדה, בעיקר תושבים, בעלי עסקים ומשתמשים יומיומיים אחרים. בסביבות מסורתיות איסלמיות הצדדים השונים היו צריכים להסדיר קונפליקטים שעלולים להיגרם על ידי תכנון על ידי דיאלוג, כלומר הסכמים בין הצדדים, לפני כל שינוי בסביבה הבנויה. הדיאלוגים הללו יצרו מוסכמות לנושאי התכנון והבניה וכתוצאה מכך שיקפו את הידע, הרצון והחוויות המשותפות של הצדדים השונים. בתכנון העכשווי הרגולציה פותחה על ידי השלטון המרכזי בהתאם לערכים של השלטון והדבר מייתר את התהליך של יישוב מחלוקות בין השחקנים השונים. מי שמבקש לבנות או לשנות אלמנט בסיבה הבנויה נדרש לקבל אישור מרשויות התכנון, ולא משכניו המיידיים. צמצום התקשורת בין הצדדים הביאה לנתק בין השחקנים העירוניים. אכבר טוען כי אנשים יגלו דאגה ואחריות לאלמנטים עירוניים שנמצאים בבעלותם ובשימושם, לרבות רחובות ומרחבים ציבוריים. בידוד המשתמש ולקיחת האחריות מידיו יצרה מציאות של אינדיבידואלים שאינם מעורים באקטואליה התכנונית, כלומר, הוסרה מהם האחריות ולכן הם הפכו לפאסיביים. לפיכך, המרחבים המתוכננים משקפים ערכים ונורמות של מקבלי ההחלטות, ולא ממשיכים לשקף את התהליכים החברתיים ועולם הערכים של תושביהם שמצוי בהתפתחות תמידית. הקשיחות של אותם מרחבים מדגישה את הניגוד לאורגניות של הערים המסורתיות. אכבר חושף בפנינו את מקורות התכנון המסורתי ששואבים את שורשיהם מהדת והתרבות האיסלאמית ושהתרחבו למקומות רבים אחרים באגן הים התיכון ובמרחבי המזרח התיכון. תכנון הנערך באמצעות עקרונות כלליים הטומנים בחובם את האחריות המגולמת בבעלות, שליטה ושימוש של האלמנטים העירוניים.

בעוד אכבר (1988) מציע מודל לתכנון המרחב הבנוי בהשפעת תרבות התכנון המסורתי, הוא אינו מחשיב עצמו כחוקר היסטורי, אלא עושה שימוש בנתונים היסטוריים במטרה ליצור שינוי עכשווי תוך יישום ערכים העולים ממחקרו. בכתביו של חכים (2001, 2008, 2014) אנו עדים למחקר היסטורי המקיף מקרים ממדינות שונות באגן הים התיכון, מספרד, איטליה ויוון ועד תורכיה וצפון אפריקה. חכים מציג חקירה היסטורית מפורטת של התפתחות עקרונות התכנון מקודים ראשוניים שנבעו מחוקי הדת והתרבות האיסלמית והביזנטית לעקרונות עשירים המקובלים בכל המרחב המקיף את הים התיכון. בדומה לאכבר, חכים מתחקה אחר עקרונות התכנון המסורתיים, כשמרכז הכובד מוטל על הבנת המגוון שנוצר במהלך הדורות והאופן בו שינויים אומצו במרחב.

חכים מנסח חלק מהעקרונות המנחים והקודים התכנוניים הכלליים, שבבסיסם ערכי כבוד הדדי ואחריות ונבעו ממסורת התכנון האסלאמית והביזנטית. לדוגמא: כאשר נבנה אלמנט חדש, בית או אפילו חדר נוסף, עליו להימנע מלפגוע בתפקוד של אלמנטים אחרים הקיימים בסביבתו; תכנון יהיה תמיד כפוף לעקרון התלות ההדדית בין אלמנטים תכנוניים, למשל כאשר מדובר בגדר משותפת, דרך משותפת או אפילו פתיחה של חלון מול מרחב פרטי של אחרים; כיבוד הפרטיות, ובעיקר הפרטיות הויזואלית והאקוסטית של בית המשפחה, שאין להשקיף עליו או לחשוף אותו. מעניין לראות כי מרבית הכתבים התכנוניים ההיסטוריים עוסקים במערכות יחסים מרחביות, בהתווית מערכת היחסים בין אלמנטים במרחב הבנוי או בין האינדיבידואל לשלטון, יחסים בין שכנים וכדומה. כל אלו נעשים באמצעות עקרונות מופשטים, מתוך הבנה שככל שהכלי פשוט וכללי הוא מאפשר תחכום גדול יותר.

הן אכבר והן חכים מתייחסים לכך שקודים וכללי תכנון מנוסחים לאורך הדורות בלשון השלילה. חוק המורה 'מה אסור' מאפשר חופש פעולה גדול יותר; ברור למי שבונה או משנה משהו בסביבה הבנויה ממה צריך להימנע. לגבי כל השאר, הניסוח הזה משאיר חופש בכדי לחולל שינוי ולאתר פתרונות מקומיים המתאימים לצרכים ולאפשרויות. לעומת זאת, הניסוח הרווח במערכת התכנון העכשווית הוא של הנחיות 'עשה', המורות באופן מפורט ומדויק מה יש לבנות, היכן ובאיזה אופן. ניסוח כזה נוטל את חופש היצירה וקבלת ההחלטות ועל כן מעקר את המגוון ומייצר מרחב קשיח חסר זהות מקומית.

שני ההוגים מבינים את ההשלכות של ממצאיהם אודות כללי תכנון על המרחב העירוני ועל היותו דינאמי ומורכב. הם מסבירים את היווצרותם ההיסטורית של קודים וכללים ביכולת של בני אדם להבין עקרונות כלליים ולעקוב אחריהם. כלי זה עומד בקנה אחד עם תאוריית המורכבות ועם ההבנה שהעיר, כמו מערכות פיזיקליות ואקולוגיות, היא מערכת פתוחה לסביבה ונמצאת באינטרקציה עם אינסוף מערכות אחרות. מנקודת המבט הזו, אפשר לטעון כי תכניות ייעודי הקרקע הקובעות מראש את מבנה המרחב ותכניו מדמות לנגד עיניהן את העיר כמערכת סגורה, סטאטית, שנתיב ההתפתחות שלה ידוע מראש. אולם, המציאות אינה סטאטית ואף במערכות אורבניות מופנמות מתקיימת תנועה. בשל העובדה שקיים בהן קושי מובנה להתעדכן ולהתפתח, הדבר מוביל לא אחת להידרדרות המצב הפיזי של המרחב.

השיח הנוכח בכתיבה של אכבר וחכים והמחקר ההיסטורי שהם מציגים, סותרים את הערכים הדומיננטים היום בעולם התכנון, הכפוף לשיקולים של יעילות תועלת ורווח כמותי. המחקר ההיסטורי שם בקידמת הבמה את הגורם האנושי ואת יחסי הגומלין בין השחקנים והשותפים לסביבה הבנויה, כמו גם את היחסים בין האלמנטים הבנויים במרחב. אומנם, קנה המידה של עולם התכנון כיום שונה בתכלית מזה של התכנון המסורתי, הן בעצימות והן בקצב, השתנות המציאות. אולם, אכבר וחכים מציעים לחלץ מתוך אותו ידע מקומי שאבד כלים תכנוניים ולהטמיע אותם בשיח האורבני.

ומה אצלנו?

במקרה הישראלי, המדינה כיזם הראשי של תכניות מגורים מחזיקה ברוב הקלפים. מצב זה הוא תולדה של הנרטיב הציוני הדוגל בתפיסת שטח והפיכת ישראל לבית הלאומי לעם היהודי, וכן מורשת המנדט הבריטי של מערכת תכנון היררכית וריכוזית. אולם בהקשר יחסי הגומלין בין השחקנים השונים, כאשר אנו עושים תקריב למהלך התכנון, יש מקום לשאול מה קורה מרגע אישור תכנית בניין עיר ועד הבניה בפועל. זהו השלב בו מתקיים מחול חיזור ודחיה בין יזמי הבניה (אלו שזכו במכרזי הבניה של המדינה להקמת שכונות המגורים) לבין השלטון המקומי, לעניין השגת סטיות והקלות בניה. מהלך זה ידוע כגורם הדוחה את מועד הבניה, וכן מייצר פער בין מה שהמתכננים (המדינה, מנהל התכנון, בעלי המקצוע) ייעדו לאותה השכונה לבין מה שנבנה בפועל. תופעה זו מצביעה על כך שלמרות שהמדינה (באמצעות הועדה המחוזית) מנסה לקבוע מראש את תכנון המגורים בישראל וליישם פרדיגמות משלה, השחקנים מוצאים את דרכם לייצר דינמיקה ולמקסם את הרווח. מערכת היחסים הכפויה בין היזמים לוועדות המקומיות נוצרה על ידי החלטות השלטון המרכזי בנוגע לחוקים כגון הקלות, סטיות בניה ותקנות למיניהן, שגוררות את הליך התכנון גם אחריי אישור התכנית ומייצרות מערכת יחסים מעוותת בין השחקנים השונים. מערך זה עומד בהלימה עם גישות עכשוויות המבדילות בין אינדיבידואלים ומעודדת תחרות, אבל מנוגד בתכלית למודל האחריות, המושתת על עקרונות של הימנעות מפגיעה בשכנים ונקשר עם ערכים של הדדיות, צדק והוגנות.

Akbar, J. (1988). Crisis in the Built Environment: the Case of the Muslim city.

Hakim, B. S. (2014). Mediterranean urbanism: Springer.

All images from Unsplash.com