לנווט באמצעות הלב

מילאנו 2014, צילום: אשר אלבז

את החולצות התלויות של קארינה, פגשתי לראשונה במילאנו ב- 2014, לפחות חשבתי שפגשתי. יצאתי מבניין בו הוצגה תערוכה ובדרכי לבניין הסמוך, ברווח שבין בניינים, ראיתי את החלוצות התלויות. זה קרה בפעם הראשונה שהגעתי למילאנו במסגרת תערוכת העיצוב השנתית (Salone del Mobile). התערוכה התקיימה במספר אזורים בעיר ונדמה היה כי כל העיר היתה בעיצומה של חגיגה עירונית שמחה ומעוצבת לעילא. חולצות הגברים המשומשות נתלו מעל המרחב שבין המבנים והצלו על העוברים ושבים. אור רך ונעים המתיק את המרחב. זו לא היתה הסיבה היחידה שאנשים אהבו לעצור ולשבת שם. האקוסטיקה היתה שונה, הצבעים הרכים השתלבו בעדינות עם הסביבה ויצרו רגע שהוא כאילו מחוץ לזמן ומקום. מאוחר יותר הבנתי, שעבודה זו היתה הומאז׳ לאמנות שלה. את עבודותיה של קארינה פגשתי עוד לפני כן, במגזין אמנות. באותה כתבה, פורסם המיצב שלה מ 2011 - Paths of Life בו חולצות תלויות בצומת מרכזית בהלסינקי. קארינה לא אוהבת להשתמש בחומרים חדשים, היא נרתעת מהם. חשובה לה העובדה שמישהו לבש את החולצה, שלב פעם בה, שהכילה בעבר חום אנושי. החולצות במילאנו לא היו יפות, הן היו דהויות וישנות. יופי הוא נושא מורכב מבחינתה; היא שואפת ליופי אך גם נרתעת ממנו. יופי יכול להיות מתעתע, מסוכן, טורף. יופי מוגזם יכול ליצר חוויה הפוכה מכוונתה המקורית. החולצות הדהויות במילאנו העלו בי חיוך שמח, מלא פליאה ורצון להישאר. עבודותיה קשורות לתפיסה החווייתית של המרחב העירוני ועוזרת להעריך אותו באופן לא שגרתי, לחוות אותו שוב אך בצורה אחרת. אחרי שצילמתי את התמונה כתבתי כמה מילים המבטאות שמחה ויופי ושיגרתי אותה ברשת החברתית.

ארבע שנים מאוחר יותר, חוקרים בטכניון תרו אחר טקסט המשוגר ברשת החברתית ומבטא רגש במרחב העירוני. במסגרת עבודת דוקטורט, ובמטרה למפת רגשות ולייצג ולתאר יחסי גומלין בין רגשות ומיקומים גיאוגרפיים, פותח כלי מיפוי אשר יוצר ומציג קורלציה בין מקום גאוגרפי בעיר לרגשות שהוא מעורר בזמן נתון. באתר הטכניון פורסמה ב 2018 כתבה קצרה אודות המחקר. החוקר הוא הדוקטורנט בן גלון, שעמד באותה עת בראש צוות data science שכלל מפתחי אלגוריתמים ומומחים לניידות עירונית בחברת Moovit, יחד עם המנחים פרופ' ירח דויטשר וד"ר ירון קנזה. הכלי אותו פיתחו בטכניון משלב יכולות טכנולוגיות של למידת מכונה (Machine Learning)הניזונות ממיליוני ציוצים מתויגים גיאוגרפית. בעזרת מערכת אלגוריתמים מורכבת ומתוחכמת, המידע מעובד ומוצג על גבי מפת העיר.

עבודתם שייכת לתחום המיפוי הרגשי. בדרך המסורתית, איסוף המידע היה מבוסס על תצפיות, שאלונים וניתוח פיסי ופרטיקולרי והיה מוגבל בכמות המידע אותו ניתן לאסוף. בשיטתם ניתן לייצר מיפוי רגשי המבוסס על מידע רב יותר ודינמי העובר ברשתות החברתית ולא רק בטוויטר. במאמרם (Doytsher, Galon & Kanza, 2017) מוזכר כי חילוץ נתוני רגשות מטקסט קיים כבר מספר שנים, כמו גם השימוש בטוויטר לניתוח רגשות, אך מחקרים אלו לא עסקו בהיבט המרחבי והעיתי של הרגשות המובעים.

בחזונם, בעזרת האלגוריתם שיוטמע באפליקציית ניווט, יוכל התייר לנווט למקום בו יש יותר ביטויים לרגשות חיוביים או להימנע ממקומות המשרים כעס. לדברי גלון(פרא,2018), יתכן שגם מתכנני הערים יוכלו בעזרת האפליקציה (ואולי אף ללא צורך להיות במקום עצמו) לזהות היכן בעיר קיימים אזורים בהם יש ביטוי לרגשות שליליים ולתכנן אותם מחדש. בניסוי שערכו הם השתמשו במערך נתונים של 14 מיליון ציוצים מתויגים גיאוגרפיים בניו יורק.

האזורים הצהובים הם יצוג של ריכוזי אושר, צילום: בן גלון

טקסט, תכיפות, מיקום, כמות ההודעות ממשתמש פרטיקולרי וערכים נוספים, עזרו להם לגבש תובנות רגשיות: כעס זוהה ברמה גבוהה בתחנות תחב״צ, עצב וכעס זוהו בבתי ספר תיכוניים, חרדה – בקמפוסים אוניברסיטאיים, שמחה, והפתעה – במסעדות ובפארקים.

התבססות על חוכמת ההמונים ותובנות משתמשים הם נושאים חשובים בעולם התכנון והלימודים העירוניים, אך קשים מאוד ליישום. מערכת כזו יכולה להוות פרמטר נוסף במערך איסוף הנתונים.

רוב הממצאים שפורסמו בכתבה מציגים תוצאות שניתן היה לצפות אותן גם ללא מחקר. יתכן ששכלול עתידי וביסוס הנתונים על מאגר רחב יותר יספק ממצאים חדשים ומפתיעים. בכתבה החוקרים ציינו שמידע מגדרי לא היה רלוונטי למחקרם, אך האם גיל שולחי ההודעות היה חלק מה- data? מובן שקהל כותבי ההודעות אינו מייצג את כלל האוכלוסייה; מה לגביי רגשותיהם של אלה שלא שלחו הודעה - האם אינם רלוונטיים למידע הנאסף? בנוסף, השאלה החשובה והרלוונטית יותר עבור המתכננים נמצאת מחוץ לתחום מחקרם: כיצד לתרגם את המידע הנאסף לתובנות תכנוניות? במידה ויתבקשו המתכננים לשפר את התכנון כך שיהיה מוטה אושר, האם יעתיקו אפיונים מרחביים ממקום למקום? האם יש להתייחס לצורה, לחומר, לפרופורציה, לשימוש או לציפוף? האם אז העיר תהיה יותר שמחה?

מאות שנים מוצג הלב כאיבר בו שוכן הרגש. ביטויים רבים בשפת היום יום מעידים על כך; ״ללכת אחרי הלב״, ״לב שבור״, ״לב של אבן״, ״לב גדול״ ועוד. לא פלא שכותבת המאמר תיארה את האפליקציה כניווט בעזרת הלב, מקום מושבם של הרגשות. אך האם ניווט זה הוא אכן ניווט בעזרת הלב?

https://www.pexels.com

ג׳ימס הילמן (2011-1926) יאמר לנו שניווט שכזה מרחיק אותנו מהלב. הילמן - פסיכולוג ומבקר תרבות, היה הוגה דעות ופורץ דרך אשר שילב בהגותו תובנות מחדר הטיפולים עם תפיסה פסיכולוגית וסביבתית ייחודית. הילמן נחשב למייסד בית הספר לפסיכולוגיה ארכיטיפית, היה אחד מתלמידיו המבריקים ביותר של יונג וניהל את תוכנית הלימודים במכון יונג שבציריך במשך כעשור. הגותו משלבת פואטיקה ודמיון והשפיעה על דיסציפלינות רבות ובינהם תכנון ערים. ספריו הרבים תורגמו ליותר מ-20 שפות וזכו לתהודה רבה ברחבי העולם. אחרי שסיים 25 שנות כהונה במכון הפסיכולוגי בציריך, הוזמן לדאלאס לסייע בהקמת ׳מכון דאלאס למדעי הרוח והתרבות׳, שם נשאר שנים אחדות.

לפני שהליכתיות התגבשה כערך איכותי בעירוניות החדשה, כתב הילמן על כוחה התרפויטי של התנועה הרגלית. בתור פסיכולוג המטפל למעלה מ- 35 שנה באמצעות שיחות עם אנשים, הוא מצא שיש קשר הדוק בין עיצוב ותכנון הסביבה הבנויה לבין מצבנו הרגשי. הערים של ימינו, טוען הילמן, מתוכננות בעיקר כדי לספק יעילות אינסטרומנטאלית בהיבט של תנועה, מגורים וצריכה. החוש העיקרי אליו פונים האדריכלים צומצם לחוויה הוויזואלית - עיצוב עבור העין. בתכנון ערינו החדשות יש אתגרים רבים ומגוונים, אך תכנון שאינו לוקח בחשבון את החוויה האנושית, טוען הילמן, הופך את הרחובות לאזורים לא מזמינים, אולי אף מפחידים, שלא נאמר פליליים. זה מתחיל אצל האדריכלים, הפוליטיקאים והיזמים הרואים בערים, אוסף של בניינים רבי קומות, קניונים וחנויות נוחות, עם רחובות כאמצעי גישה יעילים בלבד. לדעת הילמן, אדריכלים ומתכננים השפיעו באופן קיצוני על תפיסתנו את העירוניות, מה שהוביל אותנו לשכוח שערים קמות ונופלות על רחובותיהן.

על פי משנתו של הילמן, לא קיימת הפרדה בין מה שמתרחש אצלנו בפנים למה שמתרחש בחוץ; החל מהכיסא שאנו יושבים עליו, ועד בנייני המנסרה העטופים בזכוכית בוהקת; רחובות אנונימיים; עומס ויזואלי ושאון האוטובוסים. דברים אלו, ורבים אחרים המקיפים אותנו, משפיעים על מצבנו הנפשי לא פחות ואולי אף יותר מסיפורינו האישי. הדרך לתרפיה נפשית באידיאולוגיה הפסיכולוגית המודרנית, מתרכזת בהתבוננות ב אני, בילדותי, בהורי, בעוד המצב הפיזי-הסביבתי, טוען הילמן, מודר מהמחקר הפסיכולוגי שנים רבות, ואת זה יש לשנות.

בספרו מחשבת הלב ונשמת העולם, מבקש הילמן (2021) להעיר אותנו מ״ממחלות הלב העכשוויות שלנו: הסנטימנטליות שבפולחן האישיות, הברוטליות שביעילות, האדרת הכוח...״ (ע׳ 18). הוא מנסה להשיב לנפש את זיקתה לעולם ולסביבה הבנויה, בעזרת הקשבה ללב, מקום מושבו של הדמיון.

לטענתו, לשווא קיבלנו את ההבחנה בין הלב לתבונה. נאמר לנו במשך זמן רב שהשכל חושב והלב מרגיש. עוד נאמר, שהדמיון מסיט אותנו מדרך הישר. אך על פי משנתו של הילמן, ״תבונת הלב״ פירושה לדעת ולאהוב באותו הזמן.

היום אנו מתייחסים ללב כאילו הוא מחוצה לנו; בוחנים אותו דרך מסכי המוניטור. הלב, שהיה בעבר איבר בו שכנה האמונה והתבונה, הפך למודל מכני בו אין לבטוח; ״לבי יכול לבגוד בי״, ואני חייב לקחת אותו באופן קבוע לבדיקה מכשירנית. הלב האמוני, המקום בו שוכן הדמיון, מת בתודעה המערבית, וכעת קיימת חומה בין העולם שבחוץ לבין העולם הפנימי, עולם הרגשות הסובייקטיביים.

ניווט על פי הלב יאמר הילמן, יהיה דומה יותר לתנועה רגלית וספונטאנית, הקשובה לכלל החושים. תנועה תוך כדי פליאה וסקרנות, תנועה הקשובה לחוש האסתטי שלנו. הילמן מבקש מאיתנו להקשיב ללב ולהתאהב מחדש בערינו. בערים אהובות כייף לטייל ברגל, לפגוש מבט אנושי, להרגיש את הגוף, לשמוע את רחש הצעידה, ליהנות מהחוויה העירונית ולחייך (מהלב).

עבודת המייצב הזמני של קארינה קאיקונן במילאנו התקיימה מחוץ למוזיאון, ובמובן הזה התקרבה לתפיסת היופי היום-יומי שהילמן מאמץ. אם היתה ממוקמת בניו יורק, גלון היה ללא ספק צד אותה. במיצבים שלה משתמשת קארינה בבגדים משומשים ובאופן תלייתם היא מתכתבת עם המרחב העירוני המשמש לה קונטקסט ייחודי. עבודותיה מאתגרים את הדרכים שבהן מרחבי עיר נחווים באופן קונבנציונלי ופותחים, לרגע, את הלב להפתעה משמחת במקום לגמרי לא צפוי. באופן אישי עבודותיה השפיעו על האופן שבו חוויתי והתעניינתי בפוטנציאל האסתטי הגלום במרחבי העירוני ובמובן מסוים היו כמו רגע של ערות הילמנית.

· לטקסטים קצרים נוספים של הילמן, מתורגמים על ידי דרור בורשטיין, ניתן לקרוא כאן

· לריאיון מעניין המעביר את תפיסת עולמו, שיחה אחת מבין רבות ביו-טיוב, ראו כאן

Doytsher, Y., Galon, B., & Kanza, Y. (2017). Emotion maps based on geotagged posts in the social media. In Proceedings of the 1st ACM SIGSPATIAL Workshop on Geospatial Humanities (pp. 39-46).