דיסצנזוס: חקיקה, תכנון, אדריכלות.
חיבור בעקבות סיור המעבדה בתערוכה במוזיאון תל אביב
כבר בעומדך בפתח התערוכה דיסצנזוס: חקיקה, תכנון, אדריכלות. מרמז לך הפטיפון עם תקליט הויניל הישן שמוקרן על מסך גדול על רוח הדברים. Imagine של לנון מתנגן, ואז התקליט נשרט בגסות במקדחת שיניים ידנית. זהו השטיח האדום לתערוכה, שמפנה מבט קפקאי אל היחסים שבין חקיקה, תכנון ואדריכלות בישראל: אל מנגנון ההפקעה שהעלים כפרים בנגב, מנגנון ההקמה שהפנה עולים לערי פיתוח, מנגנון הפיתוח שמחליף את הנוף החקלאי בשכונות משוכפלות ומנגנון ההפרדה שמשמר את הגבולות בין גוונים שונים של ישראלים. הפעולה האומנותית והמחקר האקדמי ארוגים זה בזה בניסיון לשקף את אי ההסכמות והמצבים האבסורדים שהן יוצרות במציאות התכנונית בישראל.
תוך שאת נכנסת אל החלל הראשון, זה המוגדר "לראות כמו מדינה", עוטפת אותך תחושה של היכנסות לתוך קפסולה דחוסה של דימויים וקולות. הריבוד האיטי של בעלויות קרקע מתום המנדט ועד ימינו לצד ארבעת מתכנני מערכת התכנון בעשורים האחרונים. אלה פורשים את משנתם על גבי המסכים, זה לצד זה. דימוי השכונה הנדל"נית מהעשורים האחרונים מוצג בסרטם של יעל מוריה, יעל חן אגמון וסטודיו מא ("שטחים פתוחים-סגורים") מתחרה באתוס הציוני המוקרן בשכנות. האחרון מובא באמצעות סרט הקולנוע הראשון דובר העברית שנוצר בפלשתינה המנדטורית והוקרן לראשונה בשנת 1935, מגלם נרטיב של "עם ללא ארץ בארץ ללא עם". מולו מוקרנת טיסה וירטואלית מעל תצלומי אויר בריטיים של הנגב משנת 1945, המציגים פעילות חקלאית ערה והתיישבות בדואית רציפה. כל עבודה המוצגת במרחב זה שואבת את ייחודה הסוריאליסטי לא רק מעצם הוויתה אלא מהדיאלוג עם שכנתה.
צילום: יעל סויה.
כמפגש הדימויים, כך גם מפגש הקול. הקקפוניה המתוזמרת מגויסת לתחושת האבסורד: צרימת דמיונו/תקוותו האבודה של לנון אל מול הדיבור המונוטוני של הסרט "שטחים פתוחים-סגורים", העוסק בתרבות כפרית וחקלאית עשירה שנגרסת לטובת הקמתן של שכונות מגורים שבלוניות, חסרות איכויות אנושיות, שיתרונן בכמות יחידות הדיור שהן מציעות.
במעבר לחלל השני של התערוכה, אובדת התחושה האינטנסיבית הכובשת. המעבר מרוכך בעבודותיהם המרתקות של רן ברעם, המציג יומן ויזואלי שנון של הסוגיות התכנונית-בירוקרטיות הבלתי-אפשריות אליו נקלע כמתכנן עירוני, ובעבודתם של שירה רוטקופף ועודד קוטוק, "ערי עתיד", רטרוספקטיבה עתידנית המתארת את התפתחותן הספקולטיבית של ערים בישראל. זוהי עבודה מרעננת המתכתבת עם ספרו של איטאלו קאלווינו "הערים הסמויות מן העין". כמוהו, הם מתארים בפיוטיות את עתיד ההווה:האופן בו המרחב המשוכפל והסטנדרטי של ראשון-מערב יהווה בסיס לפיוט עתידני, ארכיאולוגי ומתרפק.
מעתה מתחיל רצף של מסכים מתיש המקשה על המעקב והופך את התערוכה לחד מימדית בשל אופיים הדידקטי של הסרטים, שאמנם מקנים מידע אבל חסרים את המימד הפואטי של יצירת אומנות. בין לבין ניתן למצוא הבלחות שלוקחות את הצופה אל מעבר למיידי, כגון אומנות החול המשולבת בעבודה "אדמה חיה" העוסקת בהלאמת קרקעות הבדואים על ידי הלכה המרוקנת את זכויות הקרקע שלהם. כך גם הקלטת "הקונצרט הבירוקרטי" הבלתי יאומן: שירה ליטורגית על בסיס הטקסט של 'תכנית מתאר ירושלים 2000'. חזן אורתודוקסי המלווה בתזמורת שר בפני ראש העיר והמועצה של עיריית ירושלים את סעיפי תכנית המתאר, באופן המגחיך את ההגמוניה של התכנית, בעיקר בחלקים העוסקים במרחב הפלסטיני בירושלים המזרחית. אמנם המסמך חסר מעמד חוקי, אבל התכנית משמשת בפועל להנחיית תכנון ומייצגת מדיניות עירונית.
צילום: יעל סויה
אין ספק שמדובר בתערוכה המציגה קונפליקטים חשובים מהמעלה הראשונה, אולם צורת ההצגה מלאה את הצופה כשם שאותם מנגנוני תכנון אותם התערוכה מבקרת מכבידים על ציבור המשתמשים. המוצגים מחייבים צפייה במשך דקות ארוכות, התעמקות בניואנסים וקשב אקוסטי וויזואלי. הפרשנות הביקורתית השזורה בכל המוצגים אינה מותירה לך מקום לגיבוש חוות דעת או ביקורת עצמאית, שונה מזו שמוגשת לך.
מה עומד בין תוכן הביקורת הנוקבת לבין הדרך בה הדברים מתועלים לצופה?
כשאת עומדת במרכז החדר, מביטה במסכים, מתברר לך שהתערוכה מלאה במידע, אבל לא כזה הפונה אל הרגש. מעשה האומנות, מתפקידו לעורר רגש אצל הצופה, ודאי לנוכח העוולות התכנוניות שהתערוכה מבקשת שלא אשאר אדישה לעומתם. ככל ומטרת התערוכה לעורר תודעה ביקורתית בקרב הצופים כלפיי מנגנוני התכנון בישראל, מן הראוי שהפעולה האומנותית תהיה מונגשת וקריאה לכלל המבקרים במוזיאון ולא רק לבעלי הידע ואנשי המקצוע, שמלכתחילה מודעים לביקורת.
צילום: יעל סויה
לסיכום: הצגה מוזיאלית של עוולות התכנון היא אתגר. חלק מהמוצגים צולחים אותו בהצלחה ומעבירים מסר ישיר ועוקצני בדרך ברורה ואפילו מהנה. אחרים – בעיקר הדידקטיים שבהם, שמשלבים סרטי תעודה וראיונות מוקלטים ומחייבים צפייה ממושכת – חוטאים למדיום ולמהות המוזיאלית בה הם מוצגים. עדיף להנגישם במדיות מתאימות יותר ולעשותם לנחלת הכלל.