עיר ללא שליטה: כשהשאיפה לטכנולוגיה חכמה פוגשת את המציאות

שנת 2040. השחר מתחיל להפציע מעל העיר, וראש העיר חולף במורד הרחוב בדרכו ליום העבודה. כאשר הטלפון שלו רוטט על אפליקציית הדשבורד שמתריעה על תקלה בצנרת המים בדרום העיר ותקלת רמזורים באזור התחנה המרכזית. הוא מחייך לעצמו ברוגע, יודע שעוד כמה דקות יעלה לחדר השליטה והבקרה העירוני החדש ויביט על כל נתוני העיר ממבט-על. בחדר השליטה, מסכים רחבי-ידיים מציגים בזמן אמת מדדים שונים של צפיפות תנועה, תקלות במערכות החשמל, ודיווחים על פניות ציבור. המראה הטכנולוגי הזה תמיד הקסים אותו. כשרץ לקמפיין הבחירות, נהג לדבר בהתרגשות על "העיר החכמה" שתייעל את השירות לתושבים. כשהוא מתיישב מול המסכים, ראש העיר מדמיין לרגע איך כל הנתונים מסתדרים לכדי תמונה ברורה, שמאפשרת לו לקבל החלטות מושכלות. אלא שאז...

זוהי תחילתו של סיפור עירוני-עתידני למחצה שרלוונטי לערים רבות שנמצאות בתהליכי דיגיטציה מואצת. במציאות הנוכחית, ערים ברחבי העולם ובישראל מאמצות בקצב מהיר רעיונות של “עיר חכמה”. מושג זה, שנולד ב - 2008 בחדרי הישיבות של חברות טכנולוגיה מובילות כמו IBM ו- Cisco, מתאר סביבת מגורים המשלבת תשתיות דיגיטליות, מערכות חישה מבוססות IoT וכלים לניתוח נתוני ביג-דאטה. עד מהרה, מבין גלי ההתלהבות וההילה ה”הייטקיסטית” החלו לבצבץ דילמות מורכבות: כיצד שומרים על שליטה ויכולת ניהול עצמאית של הרשות המקומית? איך נמנעים מתלות יתר בחברות טכנולוגיה פרטית והתנגשות עם אינטרסים מסחריים? ולנוכח החששות והאיומים - מה בכל זאת גורם לראשי ערים לקדם את הרעיונות האלה מלכתחילה?

בין גידול אוכלוסייה לאתגרי קיימות

בעולם שבו מעל 50% מאוכלוסיית העולם חיה בערים וקצב העיור ממשיך להיות גבוה, רשויות מקומיות ניצבות בפני אתגרים הכוללים עומסים הולכים וגדלים על התשתיות העירוניות, בעיות תחבורה, זיהום אוויר וחוסר אפקטיביות בניהול משאבים. במציאות זו, ועל רקע תפיסות ניאו-ליברליות של יעילות וכלכליות, טכנולוגיות מתקדמות נתפסות כפתרון אידיאלי, ניטרלי ונטול שיקולים פוליטיים ואישיים המאפשר לשפר את השירות ולהעלות את איכות חייהם של תושבים. באמצעות כלים טכנולוגיים מנסות עיריות רבות למתג את עצמן כמתקדמות, מתוחכמות ומודרניות, המסוגלות לשרת את תושביהן ובו בזמן לחסוך במשאבים ציבוריים. את המשאבים שהתפנו אפשר להפנות ליעדים המוכרים, שלעולם אינם שבעים דיים, כדוגמת חינוך ותשתיות, ובכך לקדם את האינטרסים הציבוריים.

עם זאת, כפי שמעידים מחקרים, רעיון “העיר החכמה” איננו בהכרח ניטרלי או טכני. המונח נטמע בשיח הרחב בחסות חברות טכנולוגיה והשתרש גם במחקר ובשיח הציבורי. ישנן אינספור דוגמאות של אנשי ציבור פועלים לקידום רעיון העיר החכמה. השיח האינטנסיבי בעיתונות היומית וההשתתפות של אישי ציבור בכנסים ארציים ובינלאומיים העוסקים בפיתוחים טכנולוגיים לעיר מלבים את המוטיבציה ל“ניהול חכם” של המרחב העירוני. אך מה שנראה על פניו כהבטחה לשיפור ארגוני, כלכלי ושירותי, עלול להתגלות כתלות מסוכנת בספקים חיצוניים לצד תסכול ממגבלות תקציב.

תרחישי פיתוח טכנולוגי בעיר

הפיתוח הטכנולוגי במרחב העירוני פועל על ציר שבבסיסו שלושה מרכיבים בסיסיים: שאיפה לפיתוח טכנולוגי, תקציב וכוח אדם מקצועי-טכנולוגי. שלושת אלה קובעים, בסופו של דבר, את סיכויי העיר לשמור על שליטה או לאבד אותה.

עצמאית - טכנולוגית

במקום הנוח והבטוח ביותר נמצאות ערים בעלות עצמאות פיננסית וניהולית, שהודות למודעות של מקבלי ההחלטות ברשות המקומית מקדמות תכנית אסטרטגית לפיתוח עיר חכמה. מדובר בתכנית המקיפה תחומים רבים וכוללת שימוש ב- ICT לשירותים דיגיטליים, התייעלות ארגונית ופיננסית, צמצום שימוש במשאבים ועוד. יצירת התוכנית האסטרטגית היא שלב חשוב בקידום רעיון העיר החכמה, אך מימושה דורש תקצוב נוסף עבור אפיון, פיתוח, הטמעה ותחזוקת הכלים הטכנולוגיים. נשאלת השאלה: האם לעיר קיים מקור תקציבי נוסף לקידום שלבים אלו?

כאשר מדובר בעיר חזקה מבחינה פיננסית, הרשות המקומית מגייסת כוח אדם טכנולוגי, שמיישם את התוכנית, מפתח מערכות ומנהל את הנתונים In-house. הביצוע העצמאי מאפשר לעיר להטמיע כלים טכנולוגיים ושירותים במגוון תחומים, להתאים אותם לצרכים ולהזדמנויות המקומיות ובהמשך גם לאגם אותם על גבי פלטפורמה דיגיטלית אחידה לצורך ניהול יעיל יותר. בתרחיש זה, הפיתוח הטכנולוגי העירוני מאפשר לעיר להנות מהיתרונות של התפיסה ההוליסטית של העיר החכמה, ובד בבד לשמור על הכוח השלטוני. זאת, לעומת התרחיש הבא שבו העיר תהפוך לתלויה בחברות הטכנולוגיה.

כדי לבצע שינוי מיידי ברמזורים, עובדי הרשות המקומית נדרשים לאישור ממערכת חיצונית שמנהלת את בקרת הרמזורים בעיר. המצב דומה עם מערכת המים, שמופעלת בשיתוף גורם פרטי. אומנם לא הכול מנוהל מבחוץ, אך גם לא נמצא בשליטה מלאה של העירייה. הוא נזכר איך כחבר מועצה, ראה את חברות טכנולוגיה מציעות פתרונות מתקדמים לניהול התנועה ולשירותים מוניציפליים. זה תמיד נראה כצעד נכון קדימה, וייתכן שזה אכן כך. עם זאת, עכשיו, כשהוא בפועל אחראי על כל המערכות, הוא מגלה שהוא תלוי בהן יותר מכפי ששיער.

תלויה - טכנולוגית

מה קורה כאשר לרשות המקומית אין את היכולת התקציבית לקידום התכנית האסטרטגית? במקרה זה, היא נאלצת להסתמך על מענקים ממשלתיים, שותפויות ציבוריות-פרטיות (PPP) ויועצים חיצוניים שיסייעו לה בקידום השאיפה לפיתוח טכנולוגי. התוכנית האסטרטגית אכן נכתבת, אך מי שמבצעים את העבודה בפועל הן חברות טכנולוגיה חיצוניות. מכיוון שלרשות המקומית אין את כוח האדם המקצועי שיכול לפתח אסטרטגיה כוללת בנושא, היא פונה ליועצים חיצוניים שמגשרים על פערי הידע. היועצים נמצאים בתווך: מצד אחד, הם מקבלים ידע ומושפעים מחברות הטכנולוגיה ומצד שני, הם לומדים את הרשות ומייעצים לה, ואף כותבים עבורה את המכרזים הציבוריים לרכישת כלים טכנולוגיים ושירותים דיגיטליים מספקי תוכנה. כך, החברות המסחריות משפיעות, ישירות או בעקיפין, על פיתוח האסטרטגיה הארגונית ועל כתיבת מכרזים ציבוריים.

כל אלו מובילים לתלות עירונית מוגברת בספקים החיצוניים. חברות טכנולוגיה מספקות לעיר “חבילת פתרונות” בתחומים שונים. למשל: מצלמות רחוב, מערכות לניהול תנועה, שליטה על חיישנים במרחב הציבורי ועוד. בהדרגה, נוצר צורך לניהול יעיל של כלל המערכות הפזורות בעיר, ואז גם עולה הביקוש לאיגום הטכנולוגיות לפלטפורמה אחידה. מכיוון שבמקרה זה, הרשות המקומית איננה מסוגלת לפתח או לתחזק את הטכנולוגיות ללא החברות, המידע כולו מרוכז ומנוהל בידי חברה חיצונית, והתלות של הרשות בה היא גבוהה במיוחד. ושוב עולה השאלה: מי שולט בעיר, הלכה למעשה, כאשר החברה החיצונית היא זו שמנצחת על כל התזמורת?

עדיין, מדובר בשיתוף פעולה ולא (רק) במלחמה סמויה. החברה המפעילה את הרמזורים מיד עונה, מציגה דו"ח מצב ומציעה כמה מסלולי פתרון. המהנדס שנמצא בצד השני משתף פעולה ברצון, אבל הזמן חולף, והפקקים מצטברים. בין השאר מתברר גם שלחברה היה אינטרס להקל על התנועה אל היריד העירוני, שהיא שותפה בו. ראש העיר מבין שזהו אתגר ניהולי מסוג חדש: במקום לעצור הכול ולטפל בתקלה עצמאית, צריך לאשר ולתאם מול גורם חיצוני שיש לו אינטרסים משלו. הוא לוקח נשימה ארוכה ומתרווח על כיסאו, זה לא סוף העולם. זה דורש מציאת איזון חדש. העיר באמת הפכה חכמה יותר, היא משרתת את התושבים במגוון דרכים מתקדמות, אבל מנגנוני הניהול הפכו מורכבים. עליו לוודא שהעירייה תמשיך להוביל את המדיניות העירונית, במקום רק להגיב לזרם העדכונים במערכות החיצוניות.

נגררת - טכנולוגית

תרחיש אחר נוגע לרשות מקומית שבה מלכתחילה לא הייתה שאיפה מודעת לפיתוח רעיון העיר החכמה. בעיר הוחלט שלא להיכנס לתהליך מובנה של קידום, פיתוח הטמעה ותחזוקה של טכנולוגיות במרחב העירוני ממגוון סיבות, לרבות יכולות תקציביות מוגבלות. עם זאת, הרשות המקומית כן נגררת לתחום. כיצד זה מתרחש? לעיתים השלטון המרכזי, מתוך שאיפה לקדם אזור גיאוגרפי מסוים, מסיבות פוליטיות או מתוך רצון לשפר את השירות הציבורי, הוא זה שדוחף את הרשויות המקומיות לאמץ פיתוחים טכנולוגיים. דוגמה לכך היא העיר באר-שבע, שהוכרזה בתור “עיר דיגיטלית” בהחלטת ממשלה 2025 משנת 2014. בהתאם להחלטה, הרשות העירונית מקבלת תקציבים לצורך הטמעה נקודתית וקידום פרויקטים ספציפיים, לדוגמה מערכת מצלמות חכמות או פתרונות תחבורה. אין לעיר חזון כולל או השקעה ארוכת טווח בכוח-אדם מתאים, והיא מוצאת את עצמה מפעילה אוסף של מערכות מנותקות ללא אינטגרציה אמיתית. משום כך, מיד כשהמימון לפרויקט המקורי תם, בגלל החלפת הממשלה, בעיות תקציב מדינה וכדומה, גם הפרויקטים מפסיקים להיות מתוחזקים או מורחבים. העיר נשארת עם שרידים של טכנולוגיה נקודתית, ללא שינוי מהותי באופי הניהול. התוצאה של מצב זה, הוא שהרשות אמנם לא מאבדת את כוחה לחברות אבל גם לא נהנית מיתרונות משמעותיים של הטכנולוגיה.

המבט שלו משתהה על המסכי המחשב, חלון לעולם טכנולוגי שמביא אפשרויות נהדרות, אך באותה נשימה מציב גם שאלות על עצמאות, אחריות ושיתוף פעולה נכון. בתום הרהור קצר, הוא שולף דף נייר, רושם כמה נקודות חשובות לפעולה: הידוק הקשר עם ספקי הטכנולוגיה, הבטחת שקיפות לציבור, ומציאת דרכים להגדיל את היכולת של העירייה לפתור בעיות בעצמה.

מבוזרת - טכנולוגית

מה קורה בעיר שאיננה עשירה, אין לה שאיפה רחבה לפיתוח טכנולוגי מקיף, וגם אינה נהנית מתקצוב ממשלתי משמעותי? התוצאה היא הטמעת טכנולוגיות באופן נקודתי, בהתאם לצרכים מקומיים ומידיים, בשל לחצים פוליטיים או סיסמאות בחירות וגם בגלל צורך אמיתי, נקודתי, באמצעי לניהול או לשיפור שירות. הרשות מציגה את עצמה כ”חדשנית” אך בפועל מדובר בפיתוח טכנולוגי מבוזר, ללא ראייה הוליסטית. במקרים כאלה, העירייה מצפה להרוויח תדמית חיובית או הכנסות כלשהן, אך בגלל מחסור בכוח אדם מקצועי ומשאבים המוקצים לנושא, לא מתפתח מערך מקיף של עיר חכמה. באופן פרדוקסלי, דווקא חוסר ההשקעה מונע תלות מוחלטת בגורמים חיצוניים, אך גם עוצר כל צמיחה טכנולוגית פורצת דרך ובנוסף עלול להוביל הגדלת אי-השוויון ברמות השירות העירוני למול הרשויות החזקות יותר.

כשהוא סוגר את הפנקס, הוא יודע שזה לא המסע שעליו חלם בדיוק, אך יש בו פוטנציאל רב לשיפור. בסופו של דבר, "העיר החכמה" אמורה לעבוד בשביל התושבים. עכשיו הוא נחוש להבטיח שזה יקרה בצורה מאוזנת, בטוחה ומתחשבת, שבה אף צד לא יישאר מחוץ לתמונה.

 

העיר האבודה: כשאיגום הטכנולוגיה פועל נגדך

נחזור לרגע לתמונה הפותחת של עיר המתדרדרת לחוסר שליטה טכנולוגי. אפשר לומר שהיא הצגה דמיונית של הרשות שהצטיידה במגוון פתרונות חכמים מחברות פרטיות, ואז בחרה לאגם את הכול יחד במערכת אחת. בהדרגה, הריכוזיות הטכנולוגית, שאמורה לאפשר ניהול יעיל יותר של המרחב העירוני בעזרת הטכנולוגיה, מפקיעה את השליטה מהרשות. מרגע שהעירייה הסתמכה על ספק אחד לאספקה, תחזוקה וחיבור המערכות, הידיים הניהוליות שלה נכבלו.

תרחיש זה מדגים כיצד אימוץ פתרונות טכנולוגיים בקנה מידה גדול, בלי לבנות בחוכמה יכולות ארגוניות פנימיות, עלול לגרום לאבדן ממשי של הכוח השלטוני ברשויות המקומיות. האם תרחיש זה באמת כה דמיוני? דו”ח מבקר המדינה משנת 2020, מציג את הקושי של הרשויות המקומיות להעסיק עובדים מקצועיים-טכנולוגיים ממגוון סיבות. כתוצאה מכך, ישנן רשויות הפועלות עם צוות טכנולוגי מצומצם, חסר הכשרה מספקת ולעיתים אפילו ללא מנמ”ר (מנהל מערכות מידע). כל אלו יוצרים פתח לחברות הטכנולוגיה להכתיב את תנאי השותפות למול הרשויות, ולנצל את פערי הידע וקידום מוצרים ושירותים התואמים את האינטרסים המסחריים שלהן.

מבט קדימה: חזון או אזהרה?

הדימוי של עיר עתידנית שמאבדת שליטה אינו תלוש. בעשור הקרוב, ככל שיותר מערכות תלויות בבינה מלאכותית, בניתוח ביג דאטה ובתקשורת IoT, סכנת “לקיחת המושכות” מידי הרשות גוברת. הלחץ הפוליטי והשאיפה למתג את העיר כחדשנית עלולים לדחוף רשויות למכרזים מהירים ושותפויות מורכבות, בטרם הוקם מנגנון פיקוח פנימי חזק.

בסופו של יום, הסיפור העתידני של העיר המאבדת שליטה הוא גם קריאת השכמה. אם ראש עיר מעוניין להפוך את עירו למובילה בעידן הדיגיטלי, עליו לדעת מתי להישען על יועצים פרטיים ומתי לפתח תשתית כוח-אדם פנימית ועצמאית. אחרת, המערכות שמתיימרות לייעל ולשדרג את המרחב עלולות להתגלות ככאלה שכובלות אותו בחוזים ארוכי טווח, במערכות סגורות ובחולשה ניהולית שקשה לחזור ממנה. חיזוק היכולות המוניציפליות של תקציב עירוני, גיוס כוח אדם מיומן ושאיפה אסטרטגית של פיתוח טכנולוגי, הם אבני הבסיס לעיר חכמה שבאמת משרתת את האינטרס הציבורי, ושומרת על שליטה עצמית גם כשהיא מאמצת פתרונות חדשניים. אם כך יהיה, אפשר לקוות שב-2040 סיפור המסגרת שלנו יתאר עיר תוססת, חכמה ועצמאית.

לקריאה נוספת

Albino, V., Berardi, U., & Dangelico, R. M. (2015). Smart cities: Definitions, dimensions, performance, and initiatives. The Journal of Urban Technology, 22(1), 3-21. doi: 10.1080/10630732.2014.942092

Bibri, S. E., & Krogstie, J. (2019). Generating a vision for smart sustainable cities of the future: a scholarly backcasting approach. European Journal of Futures Research, 7(1), 1-20. Doi: 10.1186/s40309-019-0157-0

Vijaygopal, R., Bennett, R., & Savani, S. (2023). Initiation, marketing and branding of smart city projects: A study of decision processes. Journal of Marketing Management, 39(17-18), 1833–1861. doi: 10.1080/0267257X.2023.2172448